שנים אני מחפש את הקלטת הזו, המשימה הושלמה.
קצת אחרי השחרור מהצבא, עמוק בתוך החיים עצמם, דיברתי על סיפור הילדות הקשוחה שלי בתוכנית ״פגישה לילית״ עם קובי מידן – ערוץ 2.
I was young and i needed the money 🙂
הייתי בן 22. יא וואראדי
יזמות, נדל״ן, שיווק
אדם שוב 
אמא שלך – אם זו אכן היא, גב' צביה שוב – הייתה מחנכת שלי בכיתה ח' , גיל 14 – הגיל הארור ומלא ההורמונים – והיא המורה היחידה שאני זוכרת לטובה כל החיים שלי. היחידה, כל החיים – 17 שנות לימוד. אלמלא היא, לא היה לי נשאר לי אף שמץ של זיכרון טוב ממערכת החינוך.
היא הייתה מדברת איתנו – בנות טיפש עשרה – כמו לאנשים מבוגרים ומביני עניין, ובניגוד מפליא – שיחקה איתנו משחקים כאילו הייתה צעירה כמונו, עוררה אותנו תמיד לחשוב עצמאית וחיפתה עלינו בפני המנהלת המרושעת (לא צחוק ולא אנגליה במאה ה-18).
היא הייתה אור באפלה לתלמידה העקשנית ושוברת המוסכמות שהייתי, והמורה היחידה שהסכמתי שתכתוב לי בספר הזיכרונות:) ייתכן שמעולם לא הודיתי לה כמו שצריך… ברור לי שיש לה חלק נכבד בהתבגרות שלי ובהתקדמות שלי בחיים.
זוכרת אותה כיום כאשה עם לב ענק וחם (על אף האשכנזיות הזו הקפואה שבעכרנו), אינטלגנטית במסווה של פשטות, נעימת שיחה (שיחתה הייתה בעברית יפה ובהירה אבל היא מעולם לא לעגה לסלנג שלנו הצעירות), עומדת תמיד על זכויות תלמידותיה ומלאת שמחת חיים – עם קורטוב של עצב עמוק עמוק בתוך העיניים…
אני מקווה שכיום היא בריאה וחיה בנעימים, וכמה שזה קלישאתי – לעולם לא אשכח אותה, ומתפללת לה', זה ה"קטן" שמעניין אותו בשר וחלב, שמעניש ונותן פרסים – כי מי חוץ ממנו יעשה צדק בסיפורים כאלה שקורים מתחת לרדאר, שאף אדם (…) לא יודע אודותיהם ודווקא הם הכי משמעותיים בחיים – ייתן לה הרבה הרבה שכר.
רק רציתי שתדע.
אהבתיאהבתי
וואוו, איזו תגובה מרגשת.
אמא שלי, צביה שתחיה, היא אכן אשה מיוחדת מאוד, עם לב ענק ונתינה אינסופית. שימחת אותי מאוד!
אהבתיאהבתי